הצ'רקסים


הצ'רקסים המכנים את עצמם אדיגים, הם אחד מעמי צפון הקווקז המקוריים אשר מונים 12 שבטים לוחמים ומפוזרים כיום ביותר מ-50 מדינות בכל העולם. רוב הצ'רקסים נמצאים בטורקיה ובצפון מערב הקווקז, אך יש להם נוכחות גדולה גם בכמה ממדינות המזרח התיכון – בעיקר ירדן וסוריה. בישראל ישנה אוכלוסיה קטנה המרוכזת בשני כפרים בגליל. כפר כמא בגליל התחתון וריחנייה בגליל העליון.


מולדת הצ'רקסים


מוצא הצ'רקסים הוא בצפון מערב הקווקז, וישנו גוף שלם של עדויות ארכאולוגיות, תרבותיות ולשוניות אשר מאששות את העובדה כי הם יצרו ציביליזציה יציבה מאבחזיה המודרנית דרך סוצ'י ועד חצי האי קרים, לפחות מהתקופה של האלף השלישי לפני הספירה. זה היה תחילתו של עידן רעיית בעלי החיים, המרכיב העיקרי של חיי הצ'רקסים, שהפך להיות נפוץ בכל רחבי צפון-מערב הקווקז. סביר כי 'תרבות מאייקופ' באותו אזור, הייתה אחראית גם לביותו של הסוס. המונומנטים המשמעותיים ביותר של תרבות זו היו, בראש ובראשונה, תלי קבורה ענקיים. במספר מקומות ברחבי הקווקז נמצאו אתרים מלאים בקישוטי זהב וכסף. שנית, אנשי מאייקופ השאירו אחריהם חפצים רבים אשר העידו על מיומנות גבוהה בעיבוד מתכות. כלי חרס, סכינים, גרזנים ויישומים נוספים של ברונזה – ובמידה מועטה גם עופרת – נמצאו בכמויות גדולות. כלי החרס הקרמיים של תרבות מאייקופ, היו גם הם בעלי איכויות יוצאות דופן. לבסוף, אנשי מאייקופ בנו דולמנים: חדרי קבורה קטנים עשויי אבן אשר נמצאו במקומות רבים ברחבי אירופה. הדולמנים הללו נמצאו מסוחומי בדרום ועד נובורוסיסק בצפון; במילים אחרות הם התפשטו משני הכיוונים של סוצ'י.

חשיבותה האסטרטגית של מולדתם והיותה גשר בין אירופה לאסיה יחד עם גישה גדולה לים השחור, הפכו אותה לכר פורה לתקיפות חוזרות ונשנות במשך יותר מאלפיים שנה. את השם צ'רקסים (הם מתקראים בפני עצמם: אדיגים) קיבלו מהמונגולים – ופירושו: "מי שחותך את הנתיב" רמז למקום הגאוגרפי של הצ'רקסים ועמידתם העיקשת בהגנה על שטחיהם. וכך מאז, החל מהמאה ה-13 לספירה הם מתחילים להיות מוכרים בעולם כ"צ'רקסים" במולדתם "צ'רקסיה" שהופיעה על מפות העולם עד לכיבושה על ידי האימפריה הרוסית בסוף המאה ה-19.

כיבוש, רצח-עם וגירוש הצ'רקסים ממולדתם


שאיפותיה הטריטוריאלית של האימפריה הרוסית לכיוון הקווקז החלו עוד במאה 16 והתחזקו עוד יותר בימי פיוטר הגדול. אך תחילת המלחמה הרוסית-צ'רקסית על פי רוב ההיסטוריונים הייתה בשנת 1763 עם בניית המבצר הרוסי הראשון במזדוג שבצפון-מזרח צ'רקסיה. במשך 101 שנות מלחמה, צבאות הצאר: רדפו, שרפו, אנסו ורצחו את הצ'רקסים והתוצאה הייתה חורבן גדול והרס כמעט טוטלי של העם הצ'רקסי כולו. על פי הערכות זהירות, כמיליון וחצי צ'רקסים נרצחו במה שהיה רצח העם הראשון בתקופה המודרנית והאסון ההומניטרי הגדול ביותר של המאה ה-19.

יותר משני שליש מהעם היושב בצ'רקסיה הוכחד, ו-90% מהנותרים בחיים גורשו באכזריות לאימפריה העות'מאנית. עד היום, צ'רקסים רבים במולדת ובפזורה מציינים את ה-21 במאי – היום בו נכבשה מולדתם – כיום הזיכרון לרצח עמם תוך שהם חולמים על חזרה למולדתם ההיסטורית ומנסים להשיג תמיכה בזכותם להגדרה עצמית.

הצ'רקסים במזרח התיכון


מיד עם קבלת גלי הפליטים שהגיעו לחופי האימפריה העות'מאנית, החלו לפזר אותם בכל רחבי אנטוליה. קבוצה גדולה של צ'רקסים, כ-300 אלף במספר, נשלחה לאזור הבלקן אשר היה אחד האזורים הבעייתיים של האימפריה העות'מאנית. הצ'רקסים יושבו בעיקר במחוזות סלוניקי וקוסובו, ובעקבות המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) וקונגרס ברלין שנחתם אחריו, אולצו להגר שוב לגבולות החדשים של האימפריה. זאת הייתה גם ראשיתה של ההתיישבות הצ'רקסית במזרח התיכון.

רוב הצ'רקסים הגיעו למזרח התיכון דרך הים והם פוזרו על ידי העות'מאנים באזורי גבול חשובים ואסטרטגיים לאימפריה. כך יושבה אוכלוסיה גדולה ברבת עמון, רמת הגולן ופנים סוריה. הצ'רקסים למעשה, היו אלו שהקימו את עמאן, בירת ירדן היום, על חורבותיה של העיר הרומית העתיקה – פילדלפיה, בהכנה למסילת הברזל החיג'אזית שהייתה אמורה לצאת מדמשק עד למכה ולעבור דרכה. הושבתם ברמת הגולן היה אסטרטגית לא פחות. קוניטרה הוקמה כעיירת המחוז ומתחתיה היו 12 ישובים נוספים שלמעשה חצו את רמת הגולן לכל אורכו וקבעו עובדות בשטח לשאר הקבוצות האתניות והדתיות בגולן, למעבר מהתיישבות נוודים להתיישבות קבע.

האוכלוסייה הצ'רקסית בישראל היא אחת מאוכלוסיות הצ'רקסיות הקטנות בעולם והיא גם אחת מקבוצות המיעוט הקטנות ביותר שחיות בארץ. כל הצ'רקסים בישראל מונים כ-5000 איש והם מרוכזים בשני כפרים בגליל: כפר כמא בגליל התחתון, וריחאניה שבגליל העליון. בעבר היה ישוב צ'רקסי נוסף בקרבת גן-שמואל, אך תושביו נטשו אותו בשנת 1910 בעקבות המלריה.

דילוג לתוכן